זמן לא שיתפתי בתעודות מהגניזה, אז הנה כמה שורות שיר נפלאות, ששיבץ כותב אנונימי בפתח מכתב בערבית יהודית ששלח אל "מולאי וסידי מרנא שמואל": 
וכל רכבותיו וחיילותיו לך יובל חיל כל פתרוסה
ומבשר טוב יצא מולך אל אי כפתור אם חנסה 
ובתוך צען אברך תושם ורביד זהב בצואר תשא 
יקם י"י דברי פי כי מברכתם אז אעמוסה

ריח המטעמים שבישל יעקב לאביו בפרשת תולדות עדיין עולה באפנו.

הנה שורות הפתיחה של מכתב מסוף המאה החמש-עשרה כנראה. המכתב עצמו בערבית-יהודית, אך פתיחתו החגיגית בעברית צלולה ונהדרת: 
שלום שלום ממרומים 
וברכות עצומות כנחל ימים 
וברכת אברהם זקן בא בימים 
ויצחק שנעקד כשה תמים

ויעקב שעשה מטעמים

זידאן הרשע וביש המזל - שיימינג מאוחר!

זכני האל ית' להשתטח על קברי האבות 
ונכנסתי בשלום ויצאתי לירושלים היום בשלום 
כך תזכה לחזור לעה"ק בשלום. 
ואיני יכול לספר לכ"ת [=לכבוד תורתו] את כל הקורות עם זידן הרשע 
וגנבו ממנו צוף [=צמר] שהייתי לובש 
ולא השגיחו בי לא במים ולא ברכיבה ולא בהנהגת הגמל ובמשא  מה שלא ראיתי מימי 

יום רביעי, ר"ח אדר ב' שכ"ג (1563) נערך דיון מיוחד בבית הדין בעיירה רשיד, המכונה בלשונות אירופה רוזטה, היושבת על שפך הנילוס לים התיכון. שני עדים העידו על מה ששמעו באותו יום ממוסלמי אחד, מתוך ניסיון להתיר מעגינותה את אלמנתו של יהודי (שמו לא השתמר בתעודה הקרועה), מוכר בשמים, שנרצח בידי ערבים.

ה' באב הוא יום פטירתו של האר"י, ר' יצחק אשכנזי לוריא. יש בידינו שלל אגדות וסיפורי מופת על אודותיו, אך מעט מאד פרטים ביוגרפיים ממשיים. בצפת, העיר שמקושרת בתודעתנו עם האר"י, שהה בקושי שנתיים. בילדותו גדל בירושלים ולאחר מכן במצרים, שם עסק בלימוד תורה אך גם במסחר, כפי שהתברר מתעודות שנמצאו בגניזה. אחת הבעיות בזיהוי האר"י בתעודות גניזה היא שבזמן שהותו במצרים הוא עוד לא היה "האר"י הקדוש". "יצחק אשכנזי" היה שם נפוץ למדי באותה תקופה, ולא תמיד החוקרים יודעים להכריע אם "ר' יצחק אשכנזי" הנזכר בתעודות הוא האר"י או מישהו אחר. אבל בתעודה שלהלן אין ספק שמדובר באר"י, כפי שתראו. 

בקיץ 1590 הסתובבו ברחובות קהיר כמה נשים יהודיות עניות וביקשו סיוע.
גזבר הקהילה רשם בפנקסו את סכומי התרומה שהעניק להם מן הקופה: "צידה לדרך לגברת מכפר כנא, 10 מטבעות כסף; צידה לדרך לגברת מעדן, 20" ("צדה לדרך למרה כפרכינאוויה פצ'ה י, צדה לדרך למרה עדנייה כ"). נשים נוספות, כמעט תמיד אנונימיות, נזכרות בפנקס. ביניהן 'גזאויה' (עזתית), 'ריפייה' (אישה מהריף, שפלת הדלתא במצרים); וסתם 'מרה ג'אריבה' (אישה זרה).

משבר הדיור המתמשך הוביל בין השאר ליוזמה להקצות דירות בבעלות המדינה שיועמדו להשכרה לטווח ארוך. רעיון כזה כבר היה מוכר בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. קהילות אלו החזיקו נכסי הקדש שהושכרו לדיירים. רווחי השכירות היו מקור הכנסה חשוב לקופת הקהילה. דירות אלו הצריכו כמובן תחזוקה מתמדת ולפעמים אף שיפוץ יסודי, ולא תמיד היה כסף בקופה לבצע זאת. כך למשל מספר ר' אברהם הלוי, שחי במצרים במאה ה-17:

הנה קטע ממכתב אודות שבויים שמצאתי בגניזה, שזמנו אמצע המאה ה-14:
"השמש שיח' סלימאן, יהי אלוהים בעזרו.. דע ששבויים רבים הגיעו אלינו, ואיננו יכולים לשלוח אותם אליכם. אני מבקש מטובך שתתאמץ במגביות הללו, ותשלח לנו משהו גם מן הנשים" (ממקור אחר אנו למדים שאשת החזן או השמש הייתה עורכת מגבית נפרדת בקרב הנשים. במקור הערבי: "אל שמש אל ש' סלימאן א-ללה מן עונה... יעלם באן אל שבויים חצ'רו אלי ענדנא כתיר ומא אמכננא נרסלהם לכם ונקצד מן אחסאנך אן תגתהד <פי> הדה
אלגבאיאת ות[וצ]ל לנא שי מן אל נשים איצ'א...." , כ"י מוצרי IV 37.1)

דף מעותק של הקוראן באותיות עבריות, עבור קוראים יהודיים, שנמצא בגניזת קהיר  בתמונה: סורת אלפאתחה ותחילת סורת אלבקרה.