לידיעת הקהל הקדוש ופקחי השבת היקרים – מותר ואסור, רצוי ומצוי בשבת, על פי תעודות הגניזה.
בתקופה הקלאסית של הגניזה נשמרה השבת בקפדנות על ידי כל היהודים (אבל ראינו שמישהו הרשה לעצמו להביא נגרים שישפצו את חנותו בשבת). אולם גם עובדה זאת לא מנעה מחלוקות לגבי ההתנהגות הרצויה בשבת, המותר והאסור, והיו תמיד כאלה שבילויי העם ביום המנוחה לא נראו להם מתאימים לרוח השבת.
להלן מספר הנחיות:
שיהיה בשעה טובה!
המכתב שלפנינו נכתב לפני 1000 שנה, בשנת 1034, בידי בנו של שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ארץ-ישראל בירושלים ומנהיג כלל יהודי סוריה-רבתי ומצרים, והוא נועד למנהיג הקהילה היהודית הארץ-ישראלית בפסטאט, קהיר העתיקה.
בתאריך 1.12.2016 ציינו מוסלמים ברחבי העולם את עיד מילאד א-נבי – יום הולדתו של הנביא מחמד, על-פי המסורת המקובלת.
ב-27.11.1095, היום לפני 921 שנה, נשא האפיפיור אורבנוס ה-2 את נאומו המפורסם בקלרמון, שהוביל ליציאת מסעות הצלב בדרכם לכיבוש ארץ הקודש מידי המוסלמים. לצד הצבאות המאורגנים שיצאו לדרך, יצאו לדרך גם המונים, לעיתים אף משפחות וקהילות, בדרכם למזרח התיכון. רובם אבדו והתפזרו בדרך. חלקם טבחו ביהודי אשכנז. אולם חלקם הגיעו עד לאימפריה הביזנטית. גלי המשיחיות של מסעות הצלב שוכפלו בציפיות משיחיות של היהודים, כפי שמתואר במכתב אחד, שנשלח מקהילה ביזנטית כלשהי לקהילה אחרת, ונמצא בגניזה. בצידו השני של המכתב נרשם כי "נכתב בח' באב", כלומר קיץ 1096 ככל הנראה, אולם חשוב מכך – ערב צום תשעה באב, שבו על-פי המסורת יופיע המשיח.
לגרושתו של צאלח פשוט נמאס בשלב מסוים מכך שכל המערכת מוטית נגדה. היא החליטה להפסיק להיות נחמדה. היא פלשה לבית בעלה-לשעבר, צאלח. 
באביב שנת 1127 פנתה אישה בשם מליחה, בתו של אבו אלפצ'ל, שניסתה מזה זמן מה להשיג מבעלה גט ללא הצלחה, ל"הדרת אדונינו גאונינו נזרינו וכתרינו ועטרת ראשינו מצליח הכהן ראש ישיבת גאון יעקב", וכתבה:
"איך שוב שנה חולפת... איך בן הולך לו ואב בעקבותיו" – ומה עם הבנות? ומה עם האמהות? האם נשים ידעו לכתוב? מה למדו והיכן? לרגל פתיחת שנת הלימודים נעסוק בילדות לומדות, נשים מלמדות, ואמהות המעורבות בחינוך ילדיהן.
ערב אחד הגיע מֻעַלִם, מלמד, למסיבה. שם, כשהוא תחת השפעת אלכוהול (קד אכד מנה אלשראב), הוא התלונן על מצבו, כולל על 'משהו המגיע לו מפלוני'. אותו פלוני, שילדיו למדו אצל המעלם הנ"ל, היה גם הוא במסיבה. ויכוח התגלע ביניהם, המעלם נעלב מתשובת אבי הילדים, ונשבע כי לא ילמד אותם יותר. כאשר התפכח ממשקהו (פלמא פאק מן אל שראב) – התחרט, כיוון שאין לו פרנסה חוץ מן ההוראה, וטען כי לא היה זה אלא דרך צחוק...
עם צאת ט' באב, ותום תקופת האבל על החורבן, מתחדשות החתונות. לכבוד זאת אתם מוזמנים להציץ בכתובתם של הזוג הצעיר נמר בן אלקנה ואבדוקיאה בת כלב, מהעיר מַסְטַוּרָא הסמוכה לנהר מיאנדרוס.
בגניזה השתמרו לא מעט מכתבים אל הרמב"ם וממנו, אבל האינטימיים ביותר הם שני המכתבים המצורפים, שנשלחו אליו מאת אחותו מרים, ומאת אחיו דוד.
בגניזה השתמר מכתב (שמאז 'נעלם') שבו פונה הרמב"ם לקהילות השונות "פי אמר אלשבויים (בעניין השבויים) יתיר אלהינו מאסרם", ומבקש מהם לתרום כפי יכולתם. הרמב"ם מתאר כיצד הוא ועמיתיו "גמיע אלדיאנין (כל הדיינים) ואלזקנים ותלמידי חכמ(ים) גמיענא נמשי באלליל ובאלנהאר (כולנו הולכים לילה ויום) ונחרץ אלנאס (וממריצים את האנשים) באלכנאיס (בבתי כנסיות) ואלאסואק (ובשווקים) וענד אבואב אלדור (ואצל שערי הבתים)" כדי לגייס את הסכומים הגבוהים הנדרשים לפדיון השבויים. במכתב נזכר שאת הכסף יש לרכז אצל שליחו של הרמב"ם, רבנא אהרן הלוי.
יום האחרון של תשרי, ספטמבר 1052, שלח פַרַח בן מוומל מכתב מרמלה לאחיו, אבו נצר הפוזל, שחי בפסטאט.פרח סיפר לו על אירועי החגים ברמלה, ובין השאר כיצד באמצע בית הכנסת, "יום צום כיפור, עשו אהבה גבר [צורי] וגבר טברייני, והגבר הטברייני חשק בו נואשות מול הקהל... והכו הצורים והטבריינים זה את זה..."
לפני 3 ימים ו-917 שנים, ביום שישי 15.7.1099, פרצו הצלבנים הברברים מאירופה את חומות העיר ירושלים וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. כך הם עצמם מתארים בגאווה את מעשיהם:
בתורה מופיע ציווי כחלק מדיני מלחמה, לפיו אם לוחם חושק בשבויה יפת תואר הוא אינו יכול לאנוס אותה כרצונו, אלא ישנו הליך מסובך וארוך, שרק כחלק ממנו הוא יורשה לקיים עימה יחסים, ולשאת אותה לאישה. באופן מפתיע, הציווי התנ"כי הנוגע למלחמה הפך בתקופת הגניזה לחלק מהליך הגיור. כיצד?
זה סיפור על נערה יהודיה מבית טוב, שבסך הכל רצתה להביא הביתה להורים רופא. היא התאהבה באבי גאלב הנוצרי.אבי גאלב היה מֻתַטַבִּבּ (רופא) בחנות (דֻכָּאן) של אבו אלפרג' אבן מֻעַמַר אלשראבי, כלומר 'עושה השיקויים'. איתו בדוכן עבד רופא יהודי בשם עמרם בן סעיד בן מוסי. בזכות עדותו של אותו רופא יהודי, עמרם בן סעיד, אנחנו יודעים על התאהבותה של הנערה היהודיה ברופא הנוצרי. 
מאות מכתבים בגניזה מעידים על מסחר ענף בין מצרים, תימן והודו. סוחרים יהודים לא-מעטים נסעו הלוך ושוב והגיעו עד הודו, ואף רחוק מכך. המסע הארוך השאיר את נשותיהם ובני משפחתם ללא קשר, ולעיתים גם ללא תמיכה.
לכבוד סיום שנת הלימודים, כמה דברים על תקשורת בין מורים להורים. 
בשולי המכתב הזה מופיע מילה אחת באותיות ערביות, שכנראה אומרת "עוד הלילה". העניין היה דחוף במיוח.
הרמדאן, חגי המוסלמים ולוח השנה המוסלמי כולו היו מוכרים וידועים ליהודים שאת כתביהם אנו מוצאים בגניזה, והם השתמשו בהם באופן יום-יומי וטבעי, לא רק במגעיהם הרצופים עם האוכלוסיה המוסלמית הסובבת, אלא גם בינם לבין עצמם.
זהו מכתבו של בחור צעיר, שברח מבית הוריו באיטליה להרפתקה במזרח, יחד עם שני חברים. את המכתב הוא כתב על קלף לאדם במולדתו, ובו הוא מזכיר, בין היתר, את "אברהם הסופר בנפולי" – אולי העיר שממנה הגיע. המכתב נכתב בערך באמצע המאה ה-11, בעברית.
מכתב זה נכתב בשם אמא לבנה, דוסא בן יהושע אל-לאד'קי, שהשתקע במצרים לרגל עסקיו, בתחילת המאה ה-11. גם האח השני נסע, וגם בעלה של האם, שהיה חזן, פייטן, משורר, שופט ומנהיג הקהילה ההמכתב מדבר בעד עצמו:יהודית ברקה, צפון סוריה (כיום בירת דאע"ש).
נחמיה גאון היה ראש ישיבת פומבדיתא בבגדאד באמצע המאה ה-10. כמו גאונים אחרים, הוא שלח מכתבים בשם הישיבה - לתמיכה, לגיוס תרומות, וכתשובות על שאלות שנשלחו אליו מקהילות שונות. תשובותיהם של הגאונים ידועות מתוך ספרים וכתבי-יד רבים בהם השתמרו לאורך הדורות. בגניזת קהיר התגלו עוד תשובות רבות נוספות שלא הכרנו, או גרסאות מדויקות יותר של תשובות מוכרות. לעיתים אף התגלו התשובות בכתב-ידם המקורי של המשיבים. אבל מה שנמצא לפנינו הוא הרבה יותר מזה - כאן לפנינו כתב היד המקורי של נחמיה גאון
בוקר אחד קם לו כומר ומחליט שזהו, היום זה היום. הוא הוא הולך למול את עצמו, ומעכשיו הוא ישמור שבת. המשך הסיפור מביא אותו למאסר, התגלות, בריחה מהכלא בחבל משתלשל מבעד לחלון, ובסופו של דבר – למצרים, שם הוא כתב את סיפור המעשה, וסיפורו נזרק לגניזה והגיע לידינו.
הטקסט: סת אלדאר (גבירת הבית) היתה בסך הכל בת עשר שנים, ילדה טובה אלכסנדריה. לא בטוח מה בכלל ידעה ומה הבינה ממה שהתרחש סביבה, או מעליה, בין הגברים השולטים בחייה – אביה, גיסיה, בעלה המיועד, דייני הקהילה היהודית והשופט המוסלמי. קולה לא נשמע במסמך שלפנינו – זכרון עדות מבית הדין היהודי באלכסנדריה בחודש סיוון שנת ת'ת'ב' לִלְכַלִיקַה, כלומר ליצירה (יוני 1042). זהו מסמך שנכתב ונחתם בבית הדין ומתמצת את השתלשלות האירועים עד כה, הוא כתוב בערבית-יהודית, וחלקו התחתון קרוע, כך שלא ידוע סופו של המעשה.
