geniza logo heb

youTube  facebook

univ logo

נדודים מאוזבקיסטן, המלצה מספרד, שוד בדרך מדמשק

letter1 המכתב שלפנינו נכתב לפני 1000 שנה, בשנת 1034, בידי בנו של שלמה בן יהודה, גאון ישיבת ארץ-ישראל בירושלים ומנהיג כלל יהודי סוריה-רבתי ומצרים, והוא נועד למנהיג הקהילה היהודית הארץ-ישראלית בפסטאט, קהיר העתיקה.
המכתב ככל הנראה נכתב על שני דפי נייר שהודבקו, אך עם השנים נפרדו, והתגלגלו לגניזה (שם גם קיבל כל אחד גוון שונה בחלוף הזמן, בהתאם למיקומו). השניים צורפו מחדש רק לאחרונה ע"י ד"ר עודד זינגר, שזיהה את החיבור ביניהם באמצעות תכנת הצירופים של אתר פרוייקט פרידברג לחקר הגניזה. 
כמו שכתב בן הגאון, "מגמת טורים אלה", כלומר מטרת שורות המכתב, "עבור נושאם, ושמו שמואל בן סהל מארץ כראסאן". חבל חֻ'רסאן, הפרוס על פני מזרח איראן, וחלקים מאפגניסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן, היה מרכז מסחרי, פוליטי ודתי חשוב ביותר לאורך ההיסטוריה המוסלמית.
ומה קרה לשמואל בן סהל? "האיש הזה מחשובי קהלו במקומו היה, והיה עשיר, והשליך עליו שליט מדינתו עונש (=כלומר מס), וברח משמה עד אשר בא אל דמשק. ויצא מדמשק לבוא לארץ ישראל ויצאו עליו לסטים ושללו כל אשר [לו] ועשו בו חבּורות והַרְבּצוֹת. וכאשר בא אל עיר הקודש אמר 'אלך לי אל מצרים, אולי יתנו לי דבר צידה לדרך עד אשר אשוב אל מקומי'". כדי לאשש את סיפורו הייחודי הצליח הנזקק שמואל בר סהל להשיג מכתב זה, מבנו של הגאון, וכן נשא עימו מכתב נוסף מ"אחד מן התגרים (=הסוחרים) אשר בשביליה (=סביליה בספרד) ושמו סעדיה בן משה".
מצטיירת לנו תמונה, המוכרת גם ממקרים אחרים מן הגניזה, של הקשר ההדוק בין נדודים וצדקה. שמואל בר סהל החל את נדודיו דווקא מכיוון שהיה עשיר, ורצה לשמור על הונו. אולם בשלב מסויים במסעותיו, שהיו ארוכים למדי (מח'רסאן ועד דמשק!) איבד את הונו. כעת הוא מבקש, לכאורה, לשוב למולדתו, אך לצורך כך הוא נאלץ להמשיך בנדודיו בכיוון ההפוך, למצרים, שם יש סיכוי לקבל צדקה מן הקהילות העשירות. אולם פעמים רבות מבקשי הצדקה הנודדים נכנסו למעגל קסמים של נדודים בעקבות צדקה, כאשר כל קהילה קיבלה ואירחה אותם לזמן מוגבל, ואז ציידה אותם במכתב המלצה, ושלחה אותם הלאה, לקהילה הבאה. הקבצנים לא הצליחו לאסוף מספיק כסף כדי להשתקם או לחזור לביתם, ולא יכלו להשתקע באחת מן הקהילות.
עם זאת, לשמואל בר סהל היה מזל, יחסית, כיוון שהוא היה כאמור עשיר, שרק בתוקף הנסיבות איבד את הונו. בקרב חברת הגניזה רווחה הבחנה בין 'עוני זמני', ל'עוני מבני'. עוני מבני רלבנטי לבני השכבות הנמוכות, אלה שתמיד היו עניים ותמיד יהיו. מצווה לעזור להם, אך אין לצפות שהעוני ייעלם. 'עוני זמני', לעומת זאת, הוא עוניים של אנשים ש'לא אמורים להיות עניים', אלא הם בני טובים שבשל נסיבות מצערות ירדו מגדולתם. להם יש לעזור *יותר*, כיוון שהם אינם רגילים לחיי עוני, ואינם ראויים לכך. הדבר בא לידי ביטוי גם במכתב שלפנינו, בו מתבקש הנמען להזכיר ל"קהל הקדוש, מי אשר יהיה בכניסה (=בבית הכנסת)... כוח הצדקה... קל וחומר למי שירד מנכסיו".
 
 
letter1
letter2
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
letter4
letter3
(שני חלקי המכתב נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS10J10.9 + TS13J17.4, ושניהם פורסמו בנפרד ע"י משה גיל בספרו 'א"י בתקופה המוסלמית הראשונה', תעודות מס' 123, 138. את המחקר על הקבצנים הנודדים ערכה פרופ' מרים פרנקל. את המחקר על 'עוני זמני' מול 'עוני מבני' ערך פרופ' מרק כהן)