geniza logo heb

youTube  facebook

univ logo

גרושתו של צאלח

salihלגרושתו של צאלח פשוט נמאס בשלב מסוים מכך שכל המערכת מוטית נגדה. היא החליטה להפסיק להיות נחמדה. היא פלשה לבית בעלה-לשעבר, צאלח.
צאלח טרח ליידע את בית הדין בפסטאט, ובית הדין רשם זכרון דברים של התלונה ביום חמישי, ו' סיוון שנת 1396 לשטרות (9 באפריל 1085). צאלח הגיע לבית הדין והתלונן כי גרושתו תוקפת אותו, מאיימת עליו, נכנסה לביתו ומסרבת להתפנות ממנו. בית הדין זימן את גרושתו של צאלח (כמו רוב הנשים בגניזה, היא חסרת שם משלה), ואסר עליה להיכנס לבית צאלח גרושה.
היא לא התרשמה, ותקפה במילים חריפות את בית הדין: "אנני לא אקבל הדא (אני אינני מקבלת זאת)! אנכם אכדתם אלברטל חתי טלקתוני (אתם קיבלתם שוחד כדי לגרש אותי [מבעלי])! ואלבית ביתי (והבית – ביתי) ומא אברח מנה (ולא אצא ממנו). ולם – אני אלקא פי הדא אלסלטאן (ולא – אפנה בעניין לרשויות)". בהמשך זכרון הדברים של בית הדין נכתב כי הגרושה "איימה בדברים חמורים (תכלמת באלעט'אים)" – אולי איימה בהתאסלמות? "וכל מן ינסב אליהא תסמעה אלתהדיד ואלסב (וכל מי שפנה אליה שמע ממנה איומים וקללות"). 
הגרושה האלמונית כנראה הבינה שהרבה לא ייצא לה מבקשות, הפצרות, ותחנונים, ועדיף להפגין כוח, איומים, ומה שנתפס כ'חוצפה'. ממילא בית הדין מוטה לרעתה, ולדעתה גם לקח שוחד בעניינה. ממילא רוב הנשים בתקופתה לא קיבלו את כל זכויותיהן – לא במהלך חיי נישואיהן, ובטח לא בעת גירושין. ובית הדין? הרי בית הדין היה מורכב רק מגברים, שלעיתים מזומנות היו מכרים ועמיתים של הגבר, ואילו האשה בדרך כלל לא ידעה מהם ההליכים, אלא אם כן היו גברים שיכלו לעמוד לצידה – למשל אח או אב או גבר אחר שייצג אותה. כאן אנו רואים את גרושתו של צאלח מייצגת את עצמה, לא נרתעת מעוצמתו של בית הדין, מאיימת בפניה לרשויות המוסלמיות ואולי אף יותר מכך. לכן היא סווגה ותועדה על-ידי בית הדין כ'טראבל-מייקרית' – מאיימת, מקללת.
אבל מי יודע, יכול להיות שזה אפילו עזר לה בסופו של דבר.
 
salih
(המסמך נמצא בספרית אוניברסיטת אוקספורד, Bodl MS Heb d66.133r, ופורסם בדוקטורט של עודד זינגר)