ערב אחד הגיע מֻעַלִם, מלמד, למסיבה. שם, כשהוא תחת השפעת אלכוהול (קד אכד מנה אלשראב), הוא התלונן על מצבו, כולל על 'משהו המגיע לו מפלוני'. אותו פלוני, שילדיו למדו אצל המעלם הנ"ל, היה גם הוא במסיבה. ויכוח התגלע ביניהם, המעלם נעלב מתשובת אבי הילדים, ונשבע כי לא ילמד אותם יותר. כאשר התפכח ממשקהו (פלמא פאק מן אל שראב) – התחרט, כיוון שאין לו פרנסה חוץ מן ההוראה, וטען כי לא היה זה אלא דרך צחוק...איך אנחנו יודעים כל זאת? כי המלמד, או מי מטעמו, התיישב וכתב שאלה בדבר האירוע, שהופנתה ל"רבותינו הדיינים הגדולים החכמים המעולים". השאלה נמצאה בגניזה. ישב וכתב, ואולי קרא שוב, ואולי נעזר באחרים. בשלב מסוים הוא כנראה הבין שניסוח השאלה באופן הזה לא מאיר אותו באופן חיובי במיוחד. בצד השני של אותו דף שעליו כתובה השאלה בנוסחה הראשון, נכתבה השאלה בנוסח שני "מתוקן" – אולי בעצת בית הדין, ואולי בעצת מכרים ותומכים.
בנוסח השני של השאלה דמותו של המעלם חיובית יותר – קודם כל, אין כל זכר למסיבה ולאלכוהול. דבר שני, מופיע פרט חשוב – המורה מלמד בנות קטנות (מעלם צגאר בנאת). ולמה זה חשוב? כי מסתבר כי הבנות לא מוכנות להיחשף (לם יפעלו ינכשפו), להסיר את צעיפיהן המכסים את פניהן, בפני אדם אחר מלבדו. ומכיוון שנשבע שלא ילמדן – הן כעת בטלות מלימודיהן. מכאן (וממקורות אחרים) ניתן ללמוד שנשים יהודיות הלכו בפנים מכוסות ברעלה מחוץ לביתן, בדיוק כמו הנשים המוסלמיות והנוצריות. בנוסף, אף אחד אחר לא מחליף את המורה. והמורה מעוניין לחזור וללמד את הבנות. האם מותר לו להפר את שבועתו, שעליה התחרט?
בנוסח השני של השאלה היא כבר מופנית לרמב"ם עצמו – "מרינו ורבינו הרב הגדול בישראל ירום הודו". הטיוטה הזו כבר היתה הרבה יותר טובה מבחינתו של מלמד הילדות, אך עדיין לא מושלמת, והיא גם כללה טעויות כתיב לא מעטות. היה צורך להעתיקה מחדש, עם תארי הכבוד הנדרשים בפניה לרמב"ם, ועם עוד כמה 'שיפוצים' קטנים בפרטים כדי לשפר את סיכוייו של המורה לקבל אישור להתיר את שבועתו ולחזור לעבודתו.
גם הנוסח השלישי של השאלה התגלה בגניזה, על דף אחר. השאלה כוללת פניה ארוכה ומליצית בעברית לרמב"ם – "הדרת יקרת צפירת תפארת כ(בוד) ג(דולת) ק(דושת) מרינו ורבינו אדוננו גאוננו משה, הרב הגדול, הפטיש החזק, יהי שמו לעולם, אשר שררתו שררת האמת והצדק, מבערת החדק, מחזקת הבדק..." וכו' וכו'. לאחר מכן מופיע הנוסח שבטיוטה השניה של השאלה, עם שתי תוספות חשובות. האחת: "אין תועלת שתלמדנה (אותן) נשים, כי הנשים מלמדות טעות (ומא פי תעלים אלנסא פאידה אד אלנסואן יקרו טעות)". תוספת זו באה כנראה לשלול תשובה אפשרית שטוענת שאם הבנות דואגות לצניעותן, שילמדו עם מורה אשה. התוספת השניה: "ואלמעלם נפסה סגיא נהור" – המלמד עצמו הוא עיוור. כלומר, יש כאן צניעות מהודרת ביותר – גם אם הגבר ירצה, הוא אינו יכול לשלוח מבטי זימה לעבר הבנות. זה גם מסביר מדוע הן הסכימו ללמוד רק איתו, ורק אצלו הסכימו 'לחשוף את עצמן' – רק עם המלמד העיוור הן חשו שלא 'מפשיטים אותן במבטים'...
בסוף השאלה מופיעה עוד תוספת קטנטנה, הנוגעת לתוכן הלימוד – "והוא מבאר להן התפילה בערבית (והו ישרח להם אלצלאה ערבי)" – עדות על הערבית כשפת-האם המובנת של היהודים, והשפה היחידה בדרך כלל לנשים, שכאמור לרוב קיבלו חינוך יהודי בסיסי בלבד.
שלוש העריכות השונות השתלמו – על הנוסח השלישי והעדכני של השאלה מופיעה תשובתו של הרמב"ם, בכתב ידו, בו הוא מתיר למלמד, אם התחרט, להתיר את שבועתו בפני שלושה יהודים ולחזור ללמד את הבנות.
מה למדנו מכאן? למדנו על בנות לומדות, על כיסוי פנים, על מורים מלמדים שלא מקבלים את המגיע להם ומתמרמרים על כך בעזרת אלכוהול, ועל היחס הרציני לשבועות. ובעיקר למדנו כאן על האופן שבו שאלות חברתיות-הלכתיות נוסחו שוב ושוב, פרטים מביכים הושמטו ואחרים נוספו, כל זאת על-מנת לקבל את התשובה הרצויה מבחינת הפונה.
(הנוסח הראשון והשני של השאלה נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSG1.21, ופורסמו ע"י מ"ע פרידמן בספר היובל לגויטיין 'מחקרי עדות וגניזה'. הנוסח השלישי ותשובתו של הרמב"ם נמצאים בספריה הבריטית BL5519B1, ופורסמו ע"י בלאו במהדורתו "
