בגניזה השתמרו לא מעט מכתבים אל הרמב"ם וממנו, אבל האינטימיים ביותר הם שני המכתבים המצורפים, שנשלחו אליו מאת אחותו מרים, ומאת אחיו דוד.
מכתבה של מרים כתוב בסגנון ספרדי מובהק (השוליים האלכסוניים המלאים טקסט), ונכתב כנראה על-ידי סופר ולא על-ידי מרים עצמה. את המכתב היא פותחת באופן רשמי, בכתובת מפוארת "אל עמוד הסמך הנכבד, אדוננו הנעלה, מורנו ורבנו משה המופלא... מאת החייבת בהערצתך, מרים אחותך" (המילה 'אחותך' התפוררה משולי הדף, אך עדיין היתה שם כשהמכתב זוהה לראשונה ע"י גויטיין). ומדוע כותבת מרים לאחיה? "הסיבה לכך היא בני אשר אין לי ממנו כל ידיעה, כאילו נמצא בבאר עמוקה (וצאר מתל מן פי ביר)". מרים שואלת את אחיה אם במקרה הוא יודע היכן נמצא בנה, ואולי הוא אצלו, ואם איננו אצלו – היא מבקשת שישלח לו את מכתבה. מסתבר אם כן שבנה המרדן של מרים ברח מהבית, ומצא מחסה אצל דודו, ומרים בודקת בצורה עקיפה האם הדוד משה מוכן לקשר ביניהם. בסיום המכתב היא שולחת דרישות שלום לבני המשפחה, ובהם גם האח דוד.
דוד אחיו של הרמב"ם מוכר גם הוא ממכתב ששלח לרמב"ם בשנת 1171 ונמצא בגניזה. את המכתב שלח דוד מעיד'אב, עיר נמל בחוף הים האדום (כיום בגבול מצרים-סודן), בטרם הפליג במסע מסחרי להודו. בראש המכתב ניתן לראות את הפתיחה: "אל אחי האהוב עלי (אלי אכי אלעזיז עלי) ר' משה בן מימון זצל [מאת] דוד, אחיך המתגעגע אליך (אכוך אלשאיק אליך)". במכתב הוא מגולל את צרותיו הרבות בהפלגה במעלה הנילוס מקהיר ועד קוץ, ואז במסע היבשתי הקשה במדבר בין קוץ שעל הנילוס ובין עיד'אב שעל חוף הים. לאחר מכן הוא מבקש מהרמב"ם לא לדאוג, וגם "הרגע את לב 'הקטנה' ואת אחותה (הדי קלב אלצגירה ואכתהא)", כנראה הכוונה לאשתו ואולי לבתו הקטנה, או לקרובת משפחה אחרת, והוא מוסיף "כי 'הצועק לשעבר הרי זו תפלה שו'" – ציטוט של המשנה הקובעת "הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא" (ברכות ט, ג). דוד המשיך והרגיע את אחיו, הבהיר שהוא נוסע רק מתוך דאגה לצרכי משפחתו וצרכי הרמב"ם, וכתב "מא פאת פאת" – מה שהיה, היה. דוד חתם את מכתבו בהבטחה שעד שיגיע המכתב לידי הרמב"ם הוא כבר יהיה בחצי הדרך למלבאר שבהודו, כיוון שהשיירה תיכף יוצאת. דוד טבע במהלך מסעו להודו (אם כי יש הטוענים כי היה זה במסע אחר להודו). על געגועיו לאחיו המת כתב הרמב"ם באחת מאיגרותיו: "האסון הנורא ביותר שאירע לי בחיי, גרוע מכל דבר אחר, היה מותו של הקדוש, זכרו לברכה שטבע בים הודו. הוא נשא עמו הרבה כסף וסחורות שנועדו לי, לעצמו ולאחרים. הוא השאיר עמי ילדה קטנה, ואלמנה (אולי אלה 'הקטנה ואחותה'?). ביום בו הגיעה אלי הידיעה הנוראה, נפלתי למשכב למשך כשנה. סבלתי מדלקת, מחום גבוה ומדכאון וכמעט שנפחתי את נשמתי. כשמונה שנים חלפו מאז ואני עדיין אבל וממאן להינחם. וכי כיצד אנחם. הרי גדל על ברכי. הוא היה אחי ותלמידי. הוא סחר בשווקים והרוויח ונשא ונתן ואני יכולתי לשבת לבטח בביתי... בראותי את כתב ידו או את אחד ממכתביו נהפך ליבי בקרבי וצערי שוב ניעור". ואולי אחד ממכתבי דוד שעליהם הסתכל הרמב"ם בגעגוע הוא ממש המכתב שהתגלה בגניזה?
(מכתבי דוד ומרים לרמב"ם זוהו לראשונה ע"י גויטיין. שניהם נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS10J18.1 ו-OR1081J1. תרגום ודיון קצר ועדכני עליהם ניתן לקרוא במאמרה של פרופ' מרים פרנקל, להלן - http://www.ybz.org.il/…
