גאווה, משטרה, ופרופורציה

יום האחרון של תשרי, ספטמבר 1052, שלח פַרַח בן מוומל מכתב מרמלה לאחיו, אבו נצר הפוזל, שחי בפסטאט.פרח סיפר לו על אירועי החגים ברמלה, ובין השאר כיצד באמצע בית הכנסת, "יום צום כיפור, עשו אהבה גבר [צורי] וגבר טברייני, והגבר הטברייני חשק בו נואשות מול הקהל... והכו הצורים והטבריינים זה את זה..."

אין דרך אחרת לתרגם מה שכתוב כאן. באמצע בית הכנסת, ביום כיפור, הגבר הצורי והגבר הטברייני "תַעַשַקו". ולא רק זאת, אלא אף הגבר הטברייני "אתַוַלַעַ ביה", כלומר בגבר הצורי. הפועל 'אתולע ב' (בניין 5) מתורגם במילונים כ-
"אהב את X אהבה יוקדת, דבק ב, היה להוט אחרי, התמסר ל, התמכר ל,
passionately fond, madly in love, passionately addicted, violently in love, long for ardently...

לא כולם אהבו את זה, ותגרה פרצה בין הטבריינים והצורים - באמצע יום כיפור בבית הכנסת, כן?

לכן "גאבו צאחב אלשרטה (הביאו את מפקד המשטרה) אלי אלכניס (לבית הכנסת) ובקיה פיה (ונשאר בה) חתי ראחו אלנאס (עד שיצאו האנשים, כלומר בגמר התפילה)".

אבל אין צורך להתרגש, כמו שאמר אחד הנוכחים המכובדים לחברו, לפי כותב המכתב, "לאין יכונו אלנאס כל יום כדא" - מכיוון שהאנשים מתנהגים כך יום יום.

ולפי כותב המכתב חגי תשרי אותה שנה "היו לקהל חגים יפים, לא היו ליהודים כמותם".

(המכתב נמצא באוניברסיטת קיימברידג', TS8J22.25, ופורסם ע"י משה גיל בספרו 'א"י בתקופה המוסלמית הראשונה', תעודה 436)