זה סיפור על נערה יהודיה מבית טוב, שבסך הכל רצתה להביא הביתה להורים רופא. היא התאהבה באבי גאלב הנוצרי.אבי גאלב היה מֻתַטַבִּבּ (רופא) בחנות (דֻכָּאן) של אבו אלפרג' אבן מֻעַמַר אלשראבי, כלומר 'עושה השיקויים'. איתו בדוכן עבד רופא יהודי בשם עמרם בן סעיד בן מוסי. בזכות עדותו של אותו רופא יהודי, עמרם בן סעיד, אנחנו יודעים על התאהבותה של הנערה היהודיה ברופא הנוצרי. לא רק הרופא היהודי שם לב לכך, גם 'אנאסא מן אלגוים', כלומר מוסלמים, "אתהמוהא בלנצראני אלמֻתַטַבִּבּ אלמדכור" (חשדו בה בעניין הנוצרי הרופא הנזכר) וגם לפחות שלושה יהודים, שהעידו יחד עם עמרם בן סעיד וצירפו לעדות את חתימותיהם, באותיות ערביות. נראה כאילו כולם התאחדו נגד הסיפור הנורא.
ומה קרה?
עמרם, שותפו היהודי של הרופא הנוצרי, מעיד כי "היה רואה נערה שהיתה יושבת עם אבי גאלב הרופא הנזכר, והוא (כלומר עמרם) חשב שהיא מסלמית... ולאחר מכן למד שהיא יהודיה (ואן מן בעד דלך עלם אנהא יהודיה), ושאל עליה והבין שהיא הבת של בן אלמשאטה". (משפחת אלמשאטה או אלאמשאטי היתה מן המכובדות שבמשפחות היהודיות במצרים במאה ה-12. אחד מגדוליה, חננאל בן שמואל, חיתן את בתו עם רבנו אברהם, בנו של הרמב"ם). מוצאה המכובד של הנערה הגביר כנראה את הצורך לבלוש אחריה, וכך עשה לא רק עמרם הרופא היהודי, אלא גם אנשים מוסלמים החלו לחשוד ולעקוב אחר הנערה והרופא הנוצרי. "כך עברו להם 40 יום, פחות או יותר" (ומצי פי תצ'אעיף דלך מ' יומא זאיד[א] ונאקצא).
"שיר כאב עובר ושב..."
"באותו יום באה אליו ואמרה לו 'ברצוני שתבוא ותרכב עימי לחולה (מסוים)', והמתינה לו עד שסיים, וקם ורכב עימה". אולם מסתבר שהם לא רכבו לבד – אחריהם עקבו "שני גברים עושי כובעים (קלאנַסִיִין) מוסלמים, מאלה אשר חשדו בהם (ממן כאן קד אתהמהמא)", אחד ידוע כסיד נאצר, ואחר מכונה אבו אלדיך. מה קרה אחר כך? כרגיל, הדף נקטע וחלקו התחתון חסר. העדות נמשכה בצד השני של הדף, וגם היא חסרה. כאשר השורות מתחדשות אנו עדים לשיחה קצרה בין העד היהודי, הרופא עמרם בן סעיד, לבין אשה אחת מתוך שתי נשים ש"נזכרו לעיל" בשורות החסרות. עמרם מעיד שהאשה "ניגשה אלי ואמרה לי 'יא בן עמי (הוי, בן דודי), לא תהתכנא! (אל תמיט עלינו קלון) פַנַחְןֻ יהוד! (הרי אנחנו יהודים)".
לא בטוח שעמרם השתכנע, הרי הוא העיד את עדותו זאת בבית הדין היהודי, ואליו הצטרפו שלושה עדים יהודים אחרים. הם חתמו בשמם ובכתב ידם באותיות ערביות – אולי סימן לכך שעדות זו בבית הדין היהודי היתה אמורה להיות מועברת הלאה לרשויות המוסלמיות.
"בסוף כל משפט בערבית-יהודית חותם יהודי בערבית..."
פרט אחד שכדאי לשים לב אליו, מבין שלל הנתונים המעניינים, הוא שאי אפשר היה לדעת בהכרח מיהי יהודיה ומיהי מוסלמית – כלומר שהתקנות התיאורטיות בדבר לבוש מיוחד לנוצרים ויהודים תחת האסלאם לא נאכפו בפועל (פרט זה עולה בקנה אחד עם עדויות דומות רבות בגניזה).
(המסמך נמצא בספריית אוניברסיטת קיימברידג' CULOR1080J93, וטרם פורסמה. נידונה בקצרה במאמר של גויטין בכרך 31 של כתב העת Studia Islamica. על משפחת אלמשאטה כתב מ"ע פרידמן בכרך ג של 'ספר הודו')
