מאות מכתבים בגניזה מעידים על מסחר ענף בין מצרים, תימן והודו. סוחרים יהודים לא-מעטים נסעו הלוך ושוב והגיעו עד הודו, ואף רחוק מכך. המסע הארוך השאיר את נשותיהם ובני משפחתם ללא קשר, ולעיתים גם ללא תמיכה.המכתב שלפנינו נכתב על-ידי יהודי מאלכסנדריה לאחיו, שחזר מהודו לתימן ב-1176 אחרי מסע מסחרי ממושך. את המסע הוא עשה עם דודו הסוחר, שגם נפטר במהלכו. אולם מסתבר שבבית במצרים אירעו דברים מעניינים אף יותר.
אחיו של הנוסע כותב לו כיצד שמעו בני המשפחה על מותו של הדוד, וכיצד לא ידעו מה עלה בגורל האח, הנמען, עד ששמעו בשורות טובות מפי סוחר אחר "שהגיע בלילה האחרון של רמצ'אן, ליל חג המוסלמים (אכר לילת ראמאצ'אן לילת עיד אלמסלמין – כלומר עיד אל-פיטר)".
בני המשפחה, ובעיקר ההורים, היו מודאגים מאוד מחוסר הקשר עם בנם. כותב המכתב נוזף באחיו: "בני האדם והשדים ישנים, אך אדוני-אבי אינו ישן, אלא מתפלל למענך יומם וליל (אלאנס ואלג'ן ינאמו, אלא סידי מא ינאם, ממא הו ידעו לך טול אלליל ואלנהאר)". הוא גם מוסר מסר חשוב מאמו: "אמך שואלת עליך ואומרת 'יא אבני... ברכאת בן דודתי נשא לאישה את בת דודתו סת נסים, רחמי האל עליו. תלך גם אתה בעקבותיו, בעזרת האל (אלעאקבה לך אן שא אללה)".
אולם עיקר המכתב סובב סביב מותו של הדוד, וסביב בקשתם המוזרה של בני המשפחה שלא לגלות את דבר מות הדוד, בעיקר לא לאשתו. הסיבה מתבררת בשורות האחרונות של המכתב: "ביום שבו נסע דודי... השאיר לנו הוראות על אשתו ואמר 'היא בהיריון'. ספרנו לה תשעה חודשים ולא ילדה. חזרנו וספרנו תשעה חודשים נוספים עד שילדה בן! והאנשים כולם נרעשו. אפילו המוסלמים אמרו 'לא שמענו מעולם על מישהו שעשה מה שעשתה היהודיה הזאת, אין היא ראויה על כך אלא לשריפה' (עדינא לה תסעה אשרה ולם תלד שי, פרג'ענא עדינא תסעה אשהרא אן אכרא, אלי אן ולדת צבי. פקאמת קיאמת אלנאס כלהא, חתי אלמסל[מ]ין קאלו 'מא סמענא מן עמל קט מתל הדה אליהודיה, מא תסתאהל עלי הדא אלאמר גיר אלחריק')".
הילד שנולד "אחרי ארבעה עשר חודש" היה כמובן ממזר, כלומר ילד שנולד לאשה נשואה שלא מבעלה. אולם המצב החברתי של ממזר (ושל אמו כמובן) היה בעייתי ביותר בחברה היהודית והמוסלמית. לכן היו מסורות גם ביהדות וגם באסלאם שהיריון יכול להימשך גם הרבה יותר מתשעה חודשים...
בני המשפחה כעסו מאוד על אשת דודם, ושאפו כנראה לנשלה מירושת בעלה, ולכן הסתירו ממנה את מותו עד שתגיע אליהם צוואתו. גם אחרים החרימו את האשה ואת בנה הקטן, וסירבו למול אותו. אולם בסופו של דבר "חלק מהיהודים הרומים (כלומר, הביזנטים)... חברו יחד עמה עד שכינסו כעשרה יהודים ומלו אותו. לא נכח שם לא דיין ולא חזן ולא ברכו עליו".
מעניין שאנשים לא הסכימו למול את הילד. אין בעיה במילת ממזר – אולם מילה היא חובתו של האב, ובמקרה זה לא ברור מיהו האב, כמובן. אלה שהסכימו למול לבסוף מזוהים כיהודים ביזנטים, והדבר אולי מראה שהם לא היו חלק אינטגרלי מהחברה היהודית המקומית באלכסנדריה, אלא חיו בשוליה.
(המכתב נמצא באוסף פריר במוזיאון הסמית'סוניאן בוושינגטון F1908.44 , ופורסם ע"י מרים פרנקל בספרה 'האוהבים והנדיבים', תעודה מספר 18. תוספות לתעודה במאמרו של מ"ע פרידמן בספר היובל לפרופ' אברהם גרוסמן. עוד על גברים שנטשו את נשותיהם לתקופות ממושכות, והשפעת הדבר על הנשים ועל חיי הנישואין, ראו במאמרו של עודד זינגר בכרך 121 של כתב העת פעמים
