לכבוד סיום שנת הלימודים, כמה דברים על תקשורת בין מורים להורים. בתמונה הראשונה ניתן לראות פתק מאב למורה של שני ילדיו. האב לא מרוצה מקצב ההתקדמות של בנו, אבו מנצור. הוא מבקש מהמורה כי יקדיש יותר תשומת לב (יזיד פי אלאהתמאם) לשניים, ובעיקר (וכאצה) לאבו מנצור. הבעיה – האב מצפה כי הבן "יכון יעיד בין ידי יום אלסבת מא יתעלמה טול אלג'מע (שיחזור לפניי ביום שבת על מה שלמד כל השבוע) למען שישמח לבי לפני מותי, ואלי אלאן מא בלגת פי דלך גרצא (ואולם עד עתה לא הושגה מטרה זו)".
האב דוחק במורה להגביר מאמציו כדי שיוכל להודות לו "אן שא אללה".
בסוף מוסיף האב הערה: "ובאשר לאיחור של שניהם (ואמא תאכרהמא) יחיים אל, הבוקר – זה באשמת המורה לערבית. אנא אל תגער בו על כך, ואל תרביץ. ושלום".
מכות היו כמובן שיטת חינוך נפוצה, בבית הספר וגם בבית. 'טיפים' על יעילותן של מכות נמצאים במוקד פתק ששלח מורה של תלמיד סורר למשפחת התלמיד. בפתק (זה עם החור באמצע) כותב המורה המתוסכל: "צפרא טב ובריך (בוקר טוב ומבורך). הריני מודיע את אדוני, שאינני מצליח בחינוך הנער הזה, אבו מנצור, ואולי תוכל לעזור לי בזה. כשאני מכה אותו, אני מכה מעל ומעבר (אדא צ'רבתה אסרף פי צ'רבה). ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורָה (אלמעלמה) ומוציאה אותו מתחת ידי ופוטרת אותו בארבע, חמש מכות (ארבעה כמס צרבאת). לולא מחלתו – הייתי הורג אותו במכות! (פלולי מרצ'ה כנת אקתלה באלצרב)... אין הוא מקבל שום הסברים ואין בו שקט כלל. מן הרגע שהוא נכנס אינו חדל מלהכות ולקלל (לא יברח פי צ'רב ושתימה), הוא ואחותו (הו ואכתה), ובייחוד כשאני אינני בבית. שמא תאיים עליו בקצת מכות (פלעל אן תהיב עליה ביסיר מן אלצ'רב) ותדבר על לבו שיהיה יותר נבון ומנומס ושקט."
אפשר ללמוד מן הפתק הקטן הזה דברים רבים – לא רק על מכות כשיטת הוראה, או על תסכולו של מורה מול נער מרדן, אלא גם על כך שההוראה נעשתה פעמים רבות בביתו הפרטי של המורה, שגברים ונשים לימדו יחד (ולעיתים הגבר הלך והאשה נשארה ללמד לבד, ואז הנער התפרע במיוחד), ושאף בנות למדו, לפחות אחותו של אבו מנצור.
על הצד השני של הפתק הקצר נכתבה תשובה למורה – כנראה לא ההורים עצמם כתבו את התשובה, אלא האח הגדול שהיה מופקד על שלומו של אבו מנצור. הוא כותב שהוא אינו חוסך כל מאמץ בחינוך הילד, וכי הילד נשבע לו שלא יחזור על מעשיו. יש גם עצה פרקטית (חוץ ממכות): "אל תפסיק לשלוח פתקים (לא תקטע אלורק) – ככל שירבו הפתקים, ירבה אצלו הפחד (כל מא כתרת אלורק לעל יחצל לה כוף)". בהמשך הוא כותב כי לדעתו הנער כבר התחיל לשנות התנהגותו, והוא חוזר בסוף הפתק ואומר "הוא נשבע לי שלא ישוב על מעשיו (וחלף לי אנה לא יעוד), ואל תפסיק לשלוח פתקים, כדי שימשיך לפחד! (פלא תקטע אלרקע לעל ידום כופה). ושלומך יגדל".
(הפתק מההורה למורה נמצא בספרית קיימברידג' CULOR1081J4, ופורסם ע"י גויטיין בספרו 'סדרי חינוך' עמ' 37. הפתק מהמורה המתוסכל נמצא גם הוא בקיימברידג' CUL T-S 8 J 28.7, ופורסם באותו ספר, עמ' 65. שני הקטעים פורסמו שוב ע"י גויטיין במאמר באנגלית על חינוך בגניזה).
