בשולי המכתב הזה מופיע מילה אחת באותיות ערביות, שכנראה אומרת "עוד הלילה". העניין היה דחוף במיוח. מי ששרבט את המילה 'הלילה' הוא כנראה מקבל המכתב, נגיד יהודי מצרים, דוד השני, נין-נכדו של הרמב"ם, שפעל באמצע המאה ה-14 בקהיר. המכתב נשלח אליו מאת אשה אלמונית, המתלוננת על בעלה, בציר אלג'לאגִ'לי, 'עושה הפעמונים', שהצטרף למסדר סופי מחוץ לקהיר ומבקש לקחת לשם את אשתו וילדיו, ואף עלול להתאסלם.
האשה ככל הנראה לא כתבה את המכתב בעצמה (ספק אם ידעה קרוא וכתוב), אך ייתכן כי הכתיבה אותו, על טעויותיו הקטנות, ביטוייו העבריים הרבים המשולבים בשפה הערבית-יהודית, ואופיו האישי, לאדם שידע לכתוב אך לא היה משכיל בצורה יוצאת דופן. האשה פונה "אל מושב אדוננו נגידנו דוד, ירום הודו ויגדל כבודו, השפחה (כינוי ענווה נפוץ במכתבים) אשת בציר אלג'לאגִ'לי מנשקת את האדמה (שתחת רגלי הנמען, עוד ביטוי ענווה) ומודיעה כי עליה שלושה ילדים קטנים, ובעלה בחר לו להיות "בהר" (אלג'בל) אצל אלכוראני".
מיהו 'אלכוראני' שעל ההר? מסתבר שזהו השייח' הסופי המפורסם ג'מאל א-דין יוסף בן עלי אלכוראני אלכורדי, בן אמצע המאה ה-14, שהתבודד עם תלמידיו בחיי עוני ומיסטיקה באזור גבעות אלמֻקטם שממזרח לעיר קהיר. לסופים לא היתה בעיה לקבל יהודי לדרכם, והם אף עודדו זאת, ומן הסתם ציפו שימיר את דתו בשלב מסוים. מזאת בין השאר חששה האשה. היא הדגישה שבעלה "פי הבל וריק מקום אין בו תורה ולא תפלה ולא זכירת השם על האמת, ולהם אלט'אהר ומא להם אלבאטן (ויש להם רק את הצורה החיצונית [של עבודת האל] ולא את הפנימית – עלבון בעל משמעות כלפי סופים)." במצב כזה יש חשש כי ימצא שם "אדם רע יוציא אותו מן הדת" ויצאו גם "אלשלשה ילדים".
ומה עושה אשה יהודיה אם בעלה עוזב את עבודתו ומשפחתו והולך להתבודד על ההר עם חבורת סופים מוסלמים? "וכבר מתה השפחה מן הבדידות (אלוחדי) וחיפוש מזון לקטנים". ומהו כל מבוקשה של האשה מן הנגיד? שישכנע את בעלה "אלי אנקטאעה ען אלג'בל (שימנעהו מללכת להר) ואלכאפה עלי אלצגאר (וידאג לקטנים)". ואם רצונו לחיות בדרך הסופית (אלתטוע) – "יכון פי אלכניס (שישב בבית הכנסת) מחויב בתפילת שחרית ומנחה ומעריב וסמאע (שמיעת) דבר תורה ולא יתעסק בהבלי עולם".
האשה מוסיפה ומתלוננת לנגיד כי בעלה מבקשת להכריח אותה "עלי ביע אלדאר (למכור את הבית) ואלאנפרד מן ישראל (ולעזוב את שאר היהודים) ואלסכני פי אלג'בל (ולגור בהר) ואנקטאע אלצגאר מן תלמוד תורה (ולחדול את הילדים הקטנים מתלמוד התורה)". האשה חוזרת ומבקשת מן הנגיד "ען אכפאף אלמדכור מן אלטלוע אלי אלג'בל (למנוע את הנ"ל מן העליה להר) ומלאזמה בית הכניסה (ולחייבו לשבת בבית הכנסת) ואלדתסבב פי קות אלעאילא (ושיעסוק בפרנסת המשפחה)". בשורות בשוליים מזכירה האשה התחייבות נוספת של הנגיד לשלוח תרופה לאוזן (ודנה) של הילד – ומכאן שגם דוד השני, כמו אבותיו עד הרמב"ם, היה רופא.
עדות זו על נטייתו הסופית של בציר היהודי היא ייחודית בישירות ובפירוט שלה, אך בציר הוא לא היחיד שנמשך לתורות סופיות. בין השאר אפשר למצוא השפעות סופיות מובהקות אצל הוגים יהודים מוכרים, בהם בחיי (קוראים: בַּחְיָא) אבן פקודה בספרו 'חובות הלבבות', ואפילו רבנו אברהם בן הרמב"ם, סבא של סבא של דוד הנגיד מקבל המכתב
(המכתב נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J26.19, ופורסם מספר פעמים ע"י גויטיין, בגרסה המעודכנת בספרו 'חברה ים תיכונית', כרך 5 עמ' 471 ואילך)
