משבר הדיור המתמשך הוביל בין השאר ליוזמה להקצות דירות בבעלות המדינה שיועמדו להשכרה לטווח ארוך. רעיון כזה כבר היה מוכר בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. קהילות אלו החזיקו נכסי הקדש שהושכרו לדיירים. רווחי השכירות היו מקור הכנסה חשוב לקופת הקהילה. דירות אלו הצריכו כמובן תחזוקה מתמדת ולפעמים אף שיפוץ יסודי, ולא תמיד היה כסף בקופה לבצע זאת. כך למשל מספר ר' אברהם הלוי, שחי במצרים במאה ה-17:
"מעשה בבית של הקדש עניים שהיו בו כותלים נוטי'[ם] ליפול ולא היה בכיס ההקדש די ההוצאה להחזיק בדקי הבית ועל כן הפילו הכותלים ונשאר הבית ריקם וחרב ימים רבים" (שו"ת גנת ורדים, ב, חושן משפט, כלל ו, סי' ט). בעקבות זאת החליטו הגבאים למכור את הנכס בחורבנו והקונה שיפץ אותו בעצמו. מכירה של נכס חרב מתוארת גם בשטר מכירה שנכלל באוסף השטרות "תיקון סופרים" של ר' יצחק צבאח, מחכמי ירושלים במאה ה-17. בשטר זה מצהיר גבאי ההקדש: "הוו עלי עדים וכו' איך קבלתי מפ'[לוני] סך כך, ובהם מכרתי לו בתי ההקדש שהם במקום פ'[לוני]... בית הכבוד ובית התבשיל... ואדמה וכותלים ותקראות וקורות ומעזיבות... ונתרצה הקונה במכירה... אעפ"י שידע שהבתים הם ישנים וצריכים בנין ותקון וכו'".
נכסי הקדש לא ניתנים למעשה למכירה, ועל כן ה"מכירה" הנזכרת כאן היא למעשה השכרה לטווח ארוך. אם לא היה בכוחם של הדיירים לעמוד בעלות השיפוצים נחשב הדבר להפרת החוזה, והנכס חזר לבעלותו המלאה של ההקדש. כך עולה לכאורה מתעודה ערבית-יהודית הדנה בחדר רעוע בבעלות הקהל הקראי בקהיר. לפי המתואר התכנסו "אלקהל ברו'[כים] יהיו" בבית החכם אלישע הרופא, ב-30.10.1711 (ציינתי תאריך לועזי, כי התאריך העברי תלוי בשאלת הלוח. היה זה י"ז חשוון בלוח הקראי וי"ט חשוון בלוח הרבני...) לדון בעניין החדר שמעל דירתו של ר' רצון הרופא, מול טחנת הקמח. החדר היה רכוש הקדש הקראים והתגוררו בו אלישע ואחיו אברהם המכונה "השתקן". יוסף הטוחן, שטחנתו עמדה מול הנכס, התלונן על מצבו הרעוע של הנכס וזימן לדין את שני האחים. התעודה משמרת את עיקרי הדיון שהתנהל בביתו של החכם:
[יוסף הטוחן] שלח להביא את אלישע ואברהם השתקן הנזכרים לעיל, ואמרו להם: "בנו את המקום הזה, ואם לא – פנו אותו!". אמרו אלישע ואברהם: "אין לנו כסף לבנות אותו. הוא הקדש, שיחזור ל[רשות] ההקדש! בְּנו אותו אתם, ואנחנו נוותר עליו ויתור חוקי בנוכחות הקהל". אחר כך שניהם העידו על עצמם, אלישע ואברהם הנזכרים לעיל, שלא הוציאו בחדר הנזכר [כסף] לא על לבנים ולא על עצים, לא הם ולא ילדיהם, ושהם קיבלו בידם דמי מחילה, 300 "נצף פצ'ה", וביטלו זכותם מכל מה שיהיה..."
(Evr. Ar. II 1379. במקור: "וארסל ג'אב אלישע ואברהם אל סאכת אל מד' אע' וקאלו להם אבנו דל[!] מחל ואלא אכ'לו ענה פקאלו אלישע ואברהם מא מענא פלוס לבניאנה הו וקף וירג'ע ללוקף אבנוה אנתו ואחנא ננזל ענה אל נזול אל שרעי בחצ'רה' דל קהל תם אשהדו אתנינהם עלי אנפסהם אלישע ואברהם אל מד' אע' ואן ליס להם פי דל טבקה אלמד' לא אנקאץ טוב ולא כשב ולא הם ולא אולאדהם ואנהם קבצ'ו פי ידהם פצה עדריה' תלת מאיה' נצף פצה ואסקטו חקהם מן סאיר מא יכון".)
מה הניע את יוסף הטוחן ללחוץ על אלישע ואברהם לפנות את הנכס הרעוע? האם חמד בו וביקש לקנות אותו ולהוסיף אגף לטחנת הקמח שלו? האם חלם על מאפייה שיקית באמצע שכונת הקראים בקהיר? או שמא חשש שהדירה תתמוטט ותפגע בנכס שלו? נוכל רק לנחש. בכל אופן, אתם רואים שאברהם השתקן, כשלוחצים עליו יודע לדבר ("אמרו אלישע ואברהם", בלשון רבים).
בהמשך השטר מודגש כי לדיירים אין זכות תביעה כלשהי, לא בדיני ישראל ולא בערכאות ("לא באליהוד ולא באומות"), והם נשבעו על כך ברצונם החופשי. התעודה מסכמת את הססטוס הנוכחי של הנכס כך: "ובשל כך, החדר הנזכר נהיה לקודש, הקדש עדת היהודים הקראים, בעדות הקהל ברוכים יהיו, ובעדות הנוכחים והחותמים" ("ובמוגב דלך צארת אל טבקה אלמ' קדש וקף טאיפה' אל יהוד אל קראין בשהאדה' אל קהל בר'[וכים] יה'[יו] ובשהאדת אל חאצרין ואל ואצ'עין כטוט איאדיהם").
העובדה כי אלישע ואברהם "השתקן" פונו מדירתם בשל חוסר יכולתם לממן את שיפוצה מעידה כי מלכתחילה היו השיפוצים מוטלים עליהם. עם זאת, הוצאות השיפוץ היו מקוזזות משכר הדירה, שהרי ההקדש נמצא נהנה מהם. על כך מורה גם הצהרתם של הדיירים כי לא הוציאו הוצאות בנכס. משמע, שאם היו מוציאים, היו זוכים להחזר כספי. ייתכן כי הדיירים שכרו את הנכס לטווח ארוך תוך התחייבות לשפצו אך לא עמדו בהתחייבותם. תמורת התחייבותם המקורית הם קיבלו זכויות מסוימות בנכס, כמו הזכות "להוריש" את המגורים בשכירות בנכס לצאצאיהם. הדגשת היעדר כל זכות מצד הדיירים בנכס והצהרתם בשבועה כי אין להם יותר שום תביעה, לצד מתן פיצוי כספי נאה, מעידים על משא ומתן שהתקיים בין הצדדים אשר בסופו הגיעו להסכם פשרה. הדיירים ויתרו על זכויותיהם בנכס, ובתמורה לוויתור קיבלו פיצוי כספי. בעקבות זאת חזר הנכס לבעלות מלאה של ההקדש הקראי.
אין לי צילום כי התעודה שמורה בספריית סנט פטרבורג, שטרם העלתה את צילומי תעודות הגניזה שלה לרשת... :(
