מכתב זה נכתב בשם אמא לבנה, דוסא בן יהושע אל-לאד'קי, שהשתקע במצרים לרגל עסקיו, בתחילת המאה ה-11. גם האח השני נסע, וגם בעלה של האם, שהיה חזן, פייטן, משורר, שופט ומנהיג הקהילה ההמכתב מדבר בעד עצמו:יהודית ברקה, צפון סוריה (כיום בירת דאע"ש).
"אני בריאה, ייתן לך אלוהים בריאות תמיד ברחמיו. כבר נמאס לי, בני, לכתוב לך מבלי לקבל ממך תשובה, ואיני יודעת למה אתה מזלזל בקשרי המשפחה שלך. מאחיך, ישמרו האל, מגיעים כל הזמן מכתבים, ואין ביניהם אף מכתב ממך. הלוא אתם שניכם יחד באותו מקום! האם אינך יודע שמכתבך, כאשר הוא מגיע אלי, הוא בשבילי כמו ראיית פניך? האם אינך יודע שליבי יוצא לקבל מכם ידיעות? והלוא מה יכול להיות יותר קל מאשר לכתוב מכתב ולהרגיע את ליבי. אל תהרגוני טרם זמני! (לא תקתלוני מן גיר חיני)... אבקש מאלוהים, בני, שלא יחשב לי את שלוש השנים האלה מחיי... כל מה שאני מבקשת ממך הוא בסך הכל שתכתוב מידי פעם מכתב, שאדע שאתה בקו הבריאות. ישבתי וחיכיתי לקיץ שיבואו מכתביך. חלף הקיץ ולא קראתי מכתב ממך. רציתי שתודיע לי כמה תשהה בפוסטאט, להרגיע את ליבי לפני מותי... בשם אלוהים, אילו שלחת לי את כותונותיך המלוכלכות עם לכלוכן, הייתי משיבה בהן את רוחי. אל תפסיק לכתוב לי... אני נשבעת באלוהים, אין לי קיום ולא חיים מאז שעזבת. מאלוהים אבקש שיאחדנו בקרוב, ותראה בני, ניפגש אני ואתה לפני מותי, ואהיה מאושרת שאראה אותך בטרם אראה אותו (=את האל) ובטרם מותי. והייתי מאושרת אילו היית קרוב אלינו, בירושלים או בארץ זו...
ואם מתחשק לך, קנה לי כיסוי ראש בצבע תכלת, עם רקמה כחולה... כתבתי לך בעניין כיסוי הראש רק מפני שנמאס לי לכתוב לאביך, זה שנתיים, ולא שלח."
בסופו של דבר, דוסא חזר לביתו ברקה והתמנה לתפקיד חזן הקהילה. אחיו עלי חזר גם הוא והפך למנהיג הקהילה, שניהם גם חיברו פיוטים רבים, שנמצאו בגניזה בכתב ידו של עלי. סוף-סוף קצת נחת לאמא.
(המכתב נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS13J23.5, פורסם ותורגם ע"י משה גיל בספרו 'במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים', תעודה 89, וכן ע"י מרים פרנקל בכרך 11 של היספניה יודאיקה)
